פסק-דין בתיק ת"ק 48884-12-10

1.         א.         התובעת נסעה בכביש ובו 3 נתיבים: נתיב ימני לפניה ימינה, נתיב אמצעי המיועד לנסיעה ישרה ונתיב שמאלי המיועד לנוסעים ישר ושמאלה.

                        כוונת התובעת הייתה לפנות שמאלה, אך היותה והיא נמצאה בנתיב האמצעי (המורה נסיעה ישרה) לא יכלה לפנות משם שמאלה, משום שבאותה עת היו רכבים בנתיב השמאלי אשר נסעו ישר.

                        מאחר והתובעת לא יכלה לעבור לנתיב השמאלי, היא החליטה להמשיך לנסוע ישר, אך ברגע שהחליטה להמשיך ישר התחלף הרמזור לאדום ועצרה את רכבה.

                        לטענת התובעת, בעת שעצרה את רכבה בנתיב האמצעי, כאמור, חשה לפתע פגיעה חזקה מאד בחלק האחורי של רכבה והתברר לה, שרכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") פגע ברכבה.

                        מאחר והתובעת סבורה, שהנתבע הוא זה האחראי לפגיעה ברכבה  ולנזק שנגרם לה, הגישה היא תביעה זו לחייב את הנתבע ואת הנתבעת 2 - המבטחת של הנתבע (להלן:"הנתבעת") לשלם לה את נזקיה בסך של 9,452 ש"ח, הכולל: נזק ממשי לרכבה בסך של 7,712 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך של 750 ש"ח וירידת ערך בסך של 990 ש"ח.

            ב.         הנתבעים סבורים, שהאחריות לקרות התאונה רובצת על התובעת ובשל כך, מבקשים הם לדחות את תביעת התובעת, משום שהנתבע נסע בנתיב האמצעי ולפתע הגיחה התובעת מהנתיב הימני, משם לא ניתן לפנות שמאלה, עקפה את רכב הנתבע מימין בתוך הצומת וכך אירעה התאונה באשמת התובעת.

2.         שתי גרסאות שונות זו מזו העלו בפני המעורבים בתאונה זו ולאחר שבחנתי גרסאות אלה יחד עם חומר הראיות שצורף לכתב התביעה ולאלו אשר הוגשו במהלך הדיון, אני מחליט שהאחריות לקרות התאונה רובצת בעיקרה על הנתבע, אך מהעובדות אשר תוארו בפני עולה, שגם התובעת תרמה את חלקה לקרות התאונה ולכן היות ומירב האחריות רובצת על הנתבע, אני מחליט לחלק את האחריות בין השניים באופן כזה, שהנתבע ישא באחריות בשיעור של 60% ואילו התובעת תשא באחריות בשיעור של 40% - זאת מן הנימוקים הבאים:

            א.         א)         אני מקבל את עדותה של התובעת, שהיא אכן נסעה בנתיב האמצעי, אך לאור העובדה, שהיא רצתה לפנות שמאלה והנתיב האמצעי אינו הנתיב המורה פנייה שמאלה, אזי העולה מכך הוא, שהתובעת לא נסעה מלכתחילה בנתיב הנכון, שכן היה עליה מלכתחילה לכלכל כך את נהיגתה ב"תפיסת" הנתיב המתאים המאפשר פנייה שמאלה.

                                    עם זאת, גם אם אני שהתובעת טעתה בבחירת הנתיב, הרי שעולה מדבריה, שהיא ניסתה לעבור מנתיב האמצעי לשמאלי, אך הדבר לא התאפשר לה, משום שבנתיב השמאלי הייתה מכונית גדולה אשר מנעה ממנה את המעבר מנתיב לנתיב.

                        ב)         התובעת מעידה, שהיא עמדה ראשונה בנתיב האמצעי ובעת שעמדה היה ברמזור אור אדום, אך גם לאחר שהאור התחלף לירוק, עדיין התלבטה והיססה התובעת ולא עברה לנתיב השמאלי ובשל היסוס זה לא עברה התובעת את הצומת באור ירוק. עם זאת, עולה מעדות התובעת, שמכל מקום היא החלה בנסיעה עד שלפתע החל הרמזור להבהב וכתוצאה מכך שוב עצרה (ראה עדותה בעמ' 1 לפ').

                                    היסוס זה (העולה מעדות התובעת בעמ' 1 לפ', ש' 14 ובעמ' 2 לפ', ש' 23- 24) גרם לכך, שהרמזור הפך שוב לאדום ומכאן עולה, שהתובעת עמדה די זמן באותו מקום - עצרה, החלה בנסיעה ושוב עצרה-  בטרם ביצעה את הפנייה שמאלה ואז פגע רכב הנתבע בחלקו האחורי של רכב התובעת.

                        ג)          התובעת נחקרה ארוכות על ידי נציגת הנתבעת, אך עדותה על אופן עמידתה ברמזור, נתיב עמידתה ועצם הפגיעה של הנתבע בחלקו האחורי של רכבה - לא נסתר.

                                    עם זאת, אני קובע, שאותו היסוס של התובעת גרם לה להתחיל את נסיעתה, מבלי להבחין ברכבו של הנתבע שנסע אחריה ושגם הוא רצה לפנות שמאלה.

                                    חוסר תשומת הלב לרכב הנתבע בא גם לידי ביטוי בעדותה האומרת: "אני לא יודעת מאיפה צץ שפגע בי..." (עמ' 1 לפ',ש' 16-17).

                        ד)         בנסיבות אלה, אני מקבל את טענת הנתבעים, כפי שזו מובאת בכתב ההגנה, שהתובעת לאחר ההיסוס - התחלת הנסיעה והעצירה מבלי להבחין ברכב התובע ושנוי נתיב הנסיעה בפתאומיות בתוך הצומת - הם הגורמים לתרומת רשלנותה של התובעת, כאמור לעיל.

            ב.         א)         באשר לאחריותו של הנתבע, אני קובע, שהנתבע נסע בחוסר זהירות וללא תשומת לב מספקת ולא הבחין מבעוד מועד ברכב התובעת, אשר טרם עבר הצומת ולאור הנסיבות וצורת הפגיעה ברכב התובעת, אני קובע כי התובע גם נסע במהירות בלתי סבירה בנסיבות שהיו בשטח וכך גרם לתאונה.

                        ב)         אני לא מקבל את עדותו של הנתבע הטוען, שהתאונה אירעה עת עקפה התובעת את רכבו מימין, אלא אני מקבל עדות התובעת, שהנתבע פגע ברכב התובעת בחלק האחורי - ללא קשר עם עקיפה.

                                    נכון הוא, שהתובעת נמצאה בנתיב האמצעי - ממנו אין פניה שמאלה- בעוד שהיה בדעתה לפנות שמאלה, ברם, כפי שעולה מהעובדות ניסתה התובעת אכן לעבור לנתיב השמאלי וכך להשתלב לאותו נתיב המאפשר פנייה שמאלה וגם אם קבעתי שהיא לא עשתה זאת בזהירות הדרושה ולא הבחינה ברכב הנתבע, הרי שעיקר הפגיעה ברכב התובעת נגרמה בשל נסיעתו הבלתי זהירה והמהירות הלא סבירה של הנתבע אשר הגיע מאחורי רכב התובעת והוא זה אשר פגע ברכב התובעת.

                        ג)          אכן, התובעת מודה שהיא חתמה על פתק, אשר לפי טענת הנתבע הייתה בו הודאה של התובעת בגרימת התאונה, ברם הפתק - משום מה- נעלם מידי הנתבע ופתק זה לא הוצג בבית המשפט, כך שאין בית המשפט יכול לדעת מה בדיוק נכתב באותו פתק ובמה הודתה התובעת.

                                    התובעת גם מסבירה לבית המשפט את הנסיבות אשר הביאו אותה לחתום על אותו פתק ולכן, מחד גיסא אני מקבל את הטענה שהתובעת אכן חתמה על פתק, אך מאידך גיסא יש לומר, שגם בית המשפט לאחר עיון בחומר הראיות הגיע למסקנה, שאכן גם התובעת אחראית לגרם התאונה, אך גם קבע שהנסיבות מצביעות על כך, שלנתבע אחריות גבוהה יותר מאשר לתובעת.

                        ד)         הנתבע העיד בבית המשפט, שהתאונה הייתה כבר בסוף הצומת, אך גם אומר, שבאותו זמן הוא היה בנתיב האמצעי והתובעת הייתה לפניו.

                        הנתבע גם נעזר בהסבריו בתרשים נ/1. עדותו בבית המשפט והתרשים שהגיש, אך מחזק את המסקנה, שאם אכן הספיקו לנסוע שני הרכבים עד אותו מקום שסומן על ידי הנתבע כמקום התאונה - המסקנה היא, שרכב הנתבע היה אחרי רכב התובעת ומחובתו הייתה להבחין בנסיעת רכב התובעת, אשר היה בפנייה שמאלה, ואני לא מקבל את טענתו:  "אין לי ממי לשמור מרחק של 3 שניות אם אני לא מוכן שיש מישהו לפניי.." - זאת משום, שמלכתחילה מאשר הנתבע, שהתובעת הייתה לפניו (ראה עדותו של הנתבע בעמ' 4 לפ',ש' 4- 9).

                        ה)         מעדותה של הגב' תפארת קלימי עולה, שהנתבע היה בנתיב האמצעי ואילו התובעת הייתה מימינו. לאחר מכן, אומרת גב' קלימי, שעם התחלף האור ברמזור, לקחה התובעת ימינה לנתיב הימני - כאשר גם קודם לכן, הייתה התובעת - לפי דברי גב' קלימי- בנתיב הימני ולכן לא ברורה עדות זאת ומדוע הייתה צריכה התובעת לקחת ימינה בעוד שהיה בכוונתה לפנות שמאלה.